את האמת, שאני די התקשיתי לכתוב ביקורת לספר הזה. אני מרגיש שלא משנה כמה אנסה אני לא באמת אצליח להעביר לקורא עד כמה הספר הזה מיוחד. בסופו של יום, הספר הזה לא מעביר מסר ממש עמוק, הייתי אפילו אומר שלאדם הישראלי הממוצע הוא לא יחדש יותר מדי. ובכל זאת, כנראה שיש משהו בספר הזה אם עברו כבר מעל לחמישים שנים מאז פרסומו והוא עדיין מככב. החלטתי שבביקורת הזאת אחשוף מידע מינימלי על העלילה שלו, ובמקום זאת אתאר בעיקר את התחושות שהוא יעלה בכם. אני מאמין בכל ליבי שככל שזה נוגע למלכוד 22, כל פיסת מידע שאנדב כאן, תהיה פיסת הנאה שאגנוב מכם.

הספר מתעסק בג'ון יוסריאן, מטילן פצצות בחיל האוויר האמריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה. יוסריאן מוצב יחד עם הטייסת שלו בבסיס צבאי באי פיאנוסה, לא רחוק מאיטליה. מצד אחד האווירה אמורה להיות די קשה, והיא אכן כזאת. מלחמה זה לא משחק. מצד שני, הספר פשוט קורע מצחוק. הוא מדגיש לגמרי את החוויה הצבאית שבטח מוכרת לחלק נכבד מהקוראים שפה – הצבא קשה, אבל לעיתים, כמו בהרבה מקומות טרגיים אחרים בחיים, גם מצחיק. 

לטעמי מה שכל כך מיוחד בספר הזה הוא הדמויות. הדמויות הן הזויות לחלוטין, מנותקות מכל מציאות אפשרית. ועדיין, איכשהו, הן יהיו לכם מוכרות. בחצי הראשון של הספר אתם פשוט תתחברו אליהן, תתאהבו בהן ותרצו מהן רק עוד, הן לא יפסיקו להצחיק אתכם. ואז, בחלק השני של הספר, המציאות של המלחמה תכה בכם. דמויות יתחילו למות ואף אחת לא תהיה חסינה. טרגדיה מוחלטת שתצחקו לאורך כל כולה. 

הספר נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, וההומור בו מאוד שחור, בלי שום תקינות פוליטית שמאפיינת את תקופתנו. מי שמתחבר לסוג כזה של הומור, יהנה בוודאות מהקריאה בו. למי שמעוניין לקרוא את הספר הזה מטעמים אחרים – כנראה עדיין יהנה. הספר הזה הוא קלאסיקה אמריקאית לכל דבר ועניין. אם הייתי צריך לסכם את המסר של מלכוד 22 במשפט אחד לא הייתי מתקשה במיוחד. מבחינתי, בספר הזה, המסר הוא פשוט – מלחמה זה חרא.