האמת שלא תכננתי לכתוב את המאמר הזה. למען האמת, עד לפני חצי שעה לכתיבת שורות אלו, תכננתי בכלל לכתוב ביקורת לספר "אתיקה" של ברוך שפינוזה, פילוסוף שאני מאוד מעריך את כתביו. ואז נתקלתי בקיר.

חלק גדול מספרו של שפינוזה מתעסק בשאלת האלוהים – ולאורכו הוא מתיימר להוכיח את קיומו. אם כי האלוהים ששפינוזה מנסה להוכיח את קיומו הוא לא האל הקונבנציונלי שאנו מדברים אליו כאשר אנחנו אומרים את המילה "אלוהים" – הטיעונים ששפינוזה מציג מקבילים מאוד לטיעונים שהוצגו לאורך ההיסטוריה. אני החלטתי שלפני שאני כותב ביקורת על ספר שמתעסק באלוהים, או מנסה להוכיח את הקיום שלו, אני רוצה לעשות מאמר על הוכחות שצצו וחזרו לאורך ההיסטוריה, והבעיות עם אותן ההוכחות.

נתחיל בגילוי נאות – אני אדם מאמין, אך אני חושב שלכל הוכחה שכאן, גם אם יש לה נקודות טובות, יש לה גם ביקורות טובות נגדה. על פי כך אציג את שני צידי המטבע. 

ההוכחה האונטולוגית

את ההוכחה הזאת הציג לראשונה אנסלם מקנטרברי (או כמו שהנוצרים קוראים לו, אנסלם הקדוש), בערך לפני אלף שנים. זהו גם הטיעון שברוך שפינוזה בכבודו ובעצמו תומך בו. ההוכחה, בפשטות, הולכת ככה:

קודם כל נגדיר שהאלוהים האמיתי הוא הישות החזקה "והגדולה" (greater) ביותר שאנחנו יכולים לחשוב עליה, כך שאם אנחנו חשבנו על ישות גדולה וחזקה יותר, אז הרי שהישות הראשונה עליה חשבנו בכלל לא הייתה אלוהים.

בנוסף, אם משהו קיים גם במחשבה שלי וגם במציאות, הוא הרי בטוח יותר חזק ממשהו שקיים רק במחשבה שלי. לדוגמה, אני יכול לחשוב על מפלצת מאוד מפחידה ומסוכנת, אבל היא בהכרח תהיה חלשה יותר מכל מפלצת שתהיה קיימת גם במציאות.

עכשיו אם נשלב בין הטענות נגיע לתובנה מעניינת. אם אני מסוגל לחשוב על אלוהים, ואמרנו שהוא הדבר הכי גדול וחזק (כמו שהגדרנו את אלוהים קודם), אז הוא בהכרח קיים. כי אם הוא לא היה קיים – אז הוא לא היה הדבר הכי גדול וחזק, וזה הולך נגד ההגדרה שלנו (כי הרי אמרנו, שמה שקיים רק במחשבה, חלש יותר מדבר שקיים גם במציאות). תנו לזה לשקוע רגע. זה לא הכי אינטואיטיבי שיש. הנה דרך יותר פשוטה (אם כי קצת שונה) לתאר את ההיגיון של אנסלם:

1. אלוהים הוא הדבר הכי גדול והכי חזק.

2. קיום הוא אחד מהדברים שהופכים משהו לגדול וחזק.

3. מכאן, אלוהים קיים.

סך הכל ההוכחה הזאת אלגנטית. אולי אפילו מתמטית. אבל לפי מה שהסכמנו אנחנו חייבים גם להראות ביקורת לטענה הזאת. נשתמש בביקורת של קאנט בן המאה ה-18. קאנט טוען – "מי אמר בכלל שקיום זאת תכונה? וגם אם היא תכונה, מי אמר שהיא הופכת את בעליה של התכונה הזאת למשהו גדול וחזק יותר?". בתכלס קאנט אומר ש-"אלוהים", ו-"אלוהים שקיים" הם אותו הדבר, כי למרות שהוספתי את המילה "קיים", בסופו של יום לא הוספתי שום מידע על אלוהים. 

הטיעון הקוסמולוגי

אוקיי, הטיעון הזה משמעותית יותר קל לתפיסה. הטיעון בגדול אומר, שכל דבר שקורה, משהו גרם לו. נגיד, אם נפלתם, כנראה שהחלקתם על אבן או איבדתם שיווי משקל. אם נכשלתם במבחן, כנראה שהוא היה קשה במיוחד או שלא למדתם מספיק. לכל דבר יש סיבה.. גם לסיבה עצמה. אם החלקתם על אבן, כנראה היא הגיעה לשם איכשהו. ואם לא למדתם מספיק למבחן, כנראה לא הייתה לכם מספיק מוטיבציה. אנחנו יכולים ללכת אחורה בשרשרת הסיבתיות לנצח. או אולי שלא? מתישהו נצטרך להפסיק. מתישהו נצטרך להגיד שיש סיבה כלשהי שלא קדמה לה שום סיבה אחרת. הסיבה הראשונית אם תרצו. אם תשאלו את תומאס אקווינס, הפילוסוף החשוב ביותר בדת הנוצרית, לסיבה הזאת פשוט קוראים אלוהים – ומכאן אלוהים חייב להיות קיים. 

להציג התנגדות לטיעון זה זאת גם פעולה לא מסובכת במיוחד, לדוגמה – מי אמר שלא יכולה להיות סיבה שהיא עצמה סיבתה? וגם אם יש סיבה התחלתית, מי אמר שהסיבה הזאת היא אלוהים? 

הטיעון הטלאולוגי

סוף סוף הגענו לדובדבן שבקצפת. הקלף הסודי שקיים בשרוול של כל תאיסט. למרות השם הבומבסטי, גם כאן הטיעון הוא יחסית פשוט. הטענה היא ברורה – היקום מורכב מדי ומושלם מדי כדי שלא יהיה לו בורא. ניקח דוגמה ונציג את הנוסחה הבאה:

רגע, אל תיבהלו! תנו לי להסביר מה אנחנו רואים פה! אני מבטיח שזה פשוט.

את הנוסחה הזאת ניוטון כתב כשהוא תיאר את כוח המשיכה. כל מה שהנוסחה אומרת, היא שכוח המשיכה בין שני גופים, תלוי ביחס בין הכפל של המסה שלהם לבין המרחק בניהם בריבוע. בפשטות, ככל שעצם מסיבי יותר, יש לו יותר כוח כבידה. ככל שאנחנו רחוקים ממנו, ככה נרגיש פחות את כוח הכבידה שלו. הנוסחה נועדה לחשב את כוח המשיכה בין שני גופים שכאלו.

ו- בנוסחה הם המסות של הגופים.  הוא המרחק שביניהם. זה הכל.

אבל רגע, אולי שמתם לב שבנוסחה יש גם את האות . מה מסתבר? לא מספיק להציב את המסות והמרחק שביניהם בשבר. צריך גם להכפיל בדבר מסתורי בשם . מה הוא ה- הזה? ובכן, הוא בסך הכל מספר. במידה ואנחנו משתמשים בנוסחה שלנו בקילוגרמים ומטרים, הוא שווה לבערך –  . ספציפי ברמות, אה? למה בדיוק המספר הזה? כי ככה. ככה זה ביקום שלנו. אי אפשר לחשב אותו, אפשר רק למדוד אותו. אם הוא היה שונה, אפילו קצת, כל היקום כמו שאנחנו מכירים אותו היה זר לנו לחלוטין. כנראה גם שלא היה מאפשר חיים.

טוב, אז סבבה. יצא פוקס, מספר אחד מתאים בול. אז לא בדיוק.. יש הרבה קבועים בטבע שלא ניתן לחשב, אך אם הם היו שונים אפילו קצת, היקום היה שונה לחלוטין. החל ממהירות האור, ועד המטען החשמלי של אלקטרון. אם כך, איך יכול להיות שכל קבוע בטבע קיבל את הערך שלו בצורה כזאת שמאפשרת חיים? הרי כמעט כל קבוע, אם היינו מוסיפים אליו או מורידים ממנו, החיים כמו שאנחנו מכירים אותן לא היו יכולים להתקיים. זאת בעצם הטענה. היקום מושלם מדי בשביל שהוא לא יהיה מתוכנן.

יש לא מעט התנגדויות לטענה הזאת. לדוגמה, אם יש אינסוף יקומים מקבילים, ובכל יקום הקבועים הם קצת שונים אחד מהשני, אז בהכרח יהיה יקום שבו הקבועים יהיו בדיוק בערכים שאנחנו מכירים אותם היום, וכך תתאפשר יצירת חיים ביקום הספציפי הזה. אחרים טוענים שכשנגלה את "התאוריה של הכול" (שלה נקדיש מאמר אחר), אנחנו נגלה אולי גם למה הקבועים הם בדיוק בערכים הללו. 

כבר אלפי שנים פילוסופים ותיאולוגים מתעסקים בשאלת הבורא, ולאחרונה בעידן המודרני נכנסנו גם מדענים לתמונה. הדיון כנראה לעולם לא יגמר. תמיד תבוא עוד טענה, ותמיד אחריה תבוא עוד התנגדות. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני אמשיך לעמוד מהצד ואהנה מהפירות שהדיון הזה מניב.